ארכיון מחבר: אמנון רפאלי

תמונה

החברים!

12 שנים ומה?

מערכת החינוך היא שאמורה במשך 12 שנים לבנות מהילד אדם, ונדמה שעל אף שכולם מאוד משתדלים אנו לא בדיוק מצליחים במשימה הזו.
יוצא שבמקום לבנות מהילד אדם, בית הספר עושה ממנו תלמיד, מאלץ אותו לשתוק במשך 12 שנים. להקשיב ולציית למורים שהם מקור הידע והסמכות הבלעדית. הילדים עומדים בלחצים ותחרות חברתית ולימודית בלתי פוסקת. וונדרשים להיבחן במקצועות שאינם רלוונטים ממזמן. את כול זה הם צריכים ללמוד בצורה משעממת ויבשה על מנת שמיד לאחר מכן ישכחו. המורים מתוסכלים עצבניים ולא מתוגלים או מוערכים כראוי. ותדמית מערכת החינוך בקנטים.
כולם רוצים אחרת אבל עסוקים מידי בלהפעיל את המכונה הכבדה והמיושנת. וכך עובר עשור ועוד עשור והמנגינה הנוראה נשארת.
למה לדעתכם זה קורה? מחכה לתגובות שלכם.

 

קשר אמיץ!

על מי מוטלת האחריות לחנך?

 

החינוך לא טוב! קל לומר קשה לעשות
על מי מוטלת האחריות לחנך?
כשאנו רואים ילד מתנהג בצורה שאינה לרוחנו במסעדה למשל אנו תוהים: "מה אין לו הורים?!" "מי גידל אותו?" "מזל שהוא לא הילד שלי" ושאר ברכות וביקורות מפרגנות.
מקורה של התפיסה הזו טמון בכך שאנו מניחים לרוב כי האחראים הבלעדיים על תהליך החינוך ו"בניית האדם" הם ההורים ובית הספר.
הנחה זו נכונה במידה חלקית בלבד, ותופסת את מערכת החינוך בצורה צרה למדי.
ההורים הם אכן סוכני החברות הראשונים של הילד, והם אלו שאמורים לצקת לתוכו את התבניות ה"נכונות" של ה"אדם" ואני מסכים כי ישנם אנשים שעדיף שלא יהפכו להורים לעולם, אך הדגש כאן הוא אחר ומתייחס לשאלה עמוקה ביותר: מי, או ליתר דיוק מה מחנך את האדם?

האדם הוא חיה חברתית וכבר מגיל צעיר מאוד הוא לומד מחיקוי ומדוגמאות שקולט מהסביבה, לא אחת שמענו את המשפט "לא ליד הילדים"
כי כולנו מבינים שילדים הם כמו ספוג, וחוששים שדוגמאות שליליות ישפיעו וידבקו בהם.
כבר משלבים מוקדמים ניתן לראות עד כמה הילד סקרן ומכוון לקלוט מידע מהסביבה על מנת ללמוד לעקוב ולהשתוות אליה.
אינספור מחקרים וניסויים חברתיים הוכיחו כבר לפני כמה עשורים בצורה חד משמעית שהאדם הנורמטיבי הוא קונפורמיסט, הולך בתלם ומתאים את עצמו לסביבה ולנורמות חברתיות שונות. אנו כול כך שואפים להשתייך ולהיות חלק מקבוצה, עד כי אנו יכולים לשנות את דעתנו התנהגותנו ומאביינו ב180 מעלות רק כדי למצוא חן ולהרגיש חלק מ.. (כמו שאפשר לראות בסרטון שכאן)
למעשה הסביבה שלנו היא גורם מכריע בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו ובעיצוב אישיותנו.
בידי הסביבה קיים כוח אדיר על הפרט, זהו כוח פוטנצאילי, שאם אנו יודעים להשתמש בו נכון נוכל ממש לעצב את בני האדם מבפנים.

הדוגמא הטובה ביותר לכך מגיעה מעולם הפרסום והשיווק: הם מבינים שניתן לגרום ליחד לרצות מוצר או שירות מסויים בגלל שהוא רואה שזה מה שהסביבה מעריכה ומחשיבה. פירסומאים הם מומחים בלשכנע את הפרט ש"זה" מה שהסביבה מעריכה עכשיו.
אלא שעולם הפרסום עושה שימוש בעקרון השפעת הסביבה בצורה שלילית בדרך כלל שמטרתה היא לשאוב מאיתנו כמה שיותר כסף.
אני רק מדמיין מה היה קורה אילו מערכת החינוך גם כן הייתה מתמחה בעיקרון זה של השפעת הסביבה על האדם ועושה בו שימוש ככלי חינוכי חיובי
מי מיודע?! יתכן ויכולנו להטמיע בבני אדם ערכים חיוביים כמו עזרה לזולת, פירגון, חברות, נדיבות ועוד.

מוסר השכל: אם אנו משפיעים זה על זה בואו נדאג שהשפעתינו תהיה טובה! והאחריות היא עלינו

חינוך והשכלה!

חינוך הוא לא השכלה!

רבים טועים לחשוב שחינוך והשכלה הן מילים נרדפות, אין זה כך!
זוהי אחת הטעויות המעוותת והנוראות ביותר שנדבקו באנושות.
חינוך הוא דבר שונה בתכלית מהשכלה או לימוד, ודאי שההשכלה והלימוד חשובים, אבל הם לא יכולים להחליף את התהליך החינוכי,

לואיס ברומפילד אמר ש"משמעות החינוך אינה טמונה בהליכה לבית ספר, אלא במידה טובה שאדם נושא בתוכו."

ועולה השאלה איך עושים את זה? איך מטמיעים בילד ערכים ומידות טובות? האם מספיק לרשום על הלוח "ואהבת לרעך כמוך" למשל או שהילד צריך להרגיש את זה בלב, שזה יהיה חשוב בעניו, שהוא בעצמו ירצה בזה? איזה מין חוויה רגשית הילד צריך לעבור כדי שתיווצר בתוכו תבנית פנימית שנקראת ואהבת לרעך כמוך. זה חינוך! וזה ההבדל בין סתם מורה, למחנך.

מורה מספר ומסביר לילדים על מושג מסויים מבחוץ.
מחנך גורם להם להרגיש אותו מבפנים.

אם לרגע נסכים שמטרת החינוך היא לגדל אדם מאושר ולהכין אותו לחיים הבוגרים, נוכל גם להסכים בקלות שלא ניתן לגדל אדם בעזרת לימוד והשכלה בלבד, אלא שיש צורך בתנאים מסויימים שיאפשרו לילד לגדול ללמוד ולהתפתח כאדם.
תנאים כגון: ביטחון, שייכות חברתית, קבוצת חברים קרובה ותומכת, דוגמאות חיוביות ומודלים לחיקויי, דיאלוג, אתגרים אינטלקטואלים שמעוררים סקרנות וחשק, אוזן קשבת ויותר מכול אהבה.

אם ניקח לדוגמה את מקצוע האנגלית, מקצוע חשוב ביותר שאמור לכאורה להכין אותנו אל "החיים האמתיים" – מושג תמוהה בפני עצמו.
נראה שהתלמידים מצופים לשלוט בשפה הזרה ולהיות מסוגלים לדבר לקרוא לכתוב ולהבין אותה, אך יחד עם זאת סביר שניווכח שאין שום התייחסות מצד המורה לאווירה ולתחושת הביטחון שהכרחי שתהיה בכיתה על מנת שהילדים ירגישו בנוח להתנסות בדיבור באנגלית.
אז המורים לא שמים דגש על האוירה החברתית בכיתה, הילדים שותקים כי חוששים שאם ידברו יצחקו עליהם.
המורה משכנע את עצמו שאם אין שאלות הילדים כנראה מבינים את החומר, והתוצאה היא כיתה שאולי נמצאת ברמה סבירה באנגלית אך היא לא מצטיינת בה. ומבלי שהיא תקבע אוירה ואקלים חברתי חיובי הם כנראה גם לא יגיעו לזה.

עובדה תראו את רמת האנגלית הממוצעת בישראל.

כוונתי היא שלא ניתן לנתק את ההיבט החברתי מהתהליך הלימודי. יתרה מזאת אני מאמין שזוהי החברה ש"מחנכת" אותנו, ומאפשרת לנו לגדול ולהתפתח כבני אדם. או לצורך הדוגמא להרגיש ביטחון לדבר באנגלית.

במילים אחרות עלינו להוביל את הילד למקום בטוח דרך תהליך רגשי חוויתי חברתי ולימודי שיאפשרו לו להיפתח לתהליך הלימוד ולאפשר לו גם להיכשל וללמוד מכשלונות שכן תיקון טעות היא בסיס הכרחי ללימוד וקניית נסיון.

החינוך הוא אהבה מקורו באהבה. הוא תלויי באהבה, כמו שפרח זקוק למים לאויר ולושמש, הילד זקוק לשיתוף, לדיאלוג, לחום, רק אם תנאים אלו מתקיימים, אפשר ללמוד. רק לאחר שאנו מקיימים בנינו קשרי אהבה ביטחון וחברות.

תפקיד המחנך הוא לאפשר לתנאים האלו להתקיים בתוך קבוצה. ולא לגרום לילדים לציית ולהקשיב למידע שלא רלוונטי לכלום.

אם אנו באמת רוצים לבנות מהילד אדם מאושר ומוכן לחיים. עלינו קודם כול ללמד אותו להיות אמפטי, לפרגן, להיות מסוגל לשתף פעולה ובעיקר להיות חבר. זה חינוך: תבנית פנימית יצוקה שהילד השיג בעצמו ולא מידע שאתה משנן לקראת מבחן ולמחרת שוכח.

איך עושים את זה? 
על ידי דוגמא ואהבה.
כמה שיותר… אהבה!