עם ישראל – עם של חיבור

אנו נמצאים בימי בין המצרים. אלה הן מילים ששמענו, אולי בבית הספר, או פגשנו בשיחה כלשהי, אך מה זה באמת אומר? מהי אותה "גלות" ומהי אותה "גאולה" עליה מדובר?
האם מדובר במצב אישי, או אולי כללי? מהם התנאים להשיג את המצב הזה. האם נדרש מאיתנו לגלות שאנחנו בגלות? מכל אחד מאיתנו באופן אישי ומכולנו ככלל?
קשה לאדם לומר "אני בגלות", או "אני בגאולה". אנו לא מזדהים עם המילים הללו ולא בוחנים את מצבנו כלפיהם.
האם אותם ימים שעוברים ומסמלים לנו גלויות או גאולה רלוונטיים לנו? למה יש משהו "מעלינו" שיש לו שמות, של מועדים, ימים ומצבים? האם דגל זה סמל אמיתי או סוג של טפט לארון?
והשאלה העיקרית, איך כל זה קשור למציאות בה אנו חיים, עם הבעיות איתן אנו מתמודדים בחיי היומיום? האם לא די לנו בהן, האם עלינו להטריד עצמנו עם עוד שאלות "גבוהות" ושאיננו יודעים אם בכלל יש עליהן תשובה.
ניראה אולי שמדובר במשהו השכלתי שאינו קשור לאושר ולשלמות שלנו באופן ישיר. אך, האם יכול להיות שחכמי ישראל, המקובלים השאירו לנו מידע שאינו נחוץ? נחוץ לנו מאוד?
אם נביט אך ורק בחיים שלנו, אפילו פה בארץ, נגלה שאנו עומדים מול בעיות רבות. פילוג בעם, שחיתויות, חוסר אהבה הדדית בינינו, בעיות במשפחה, בחינוך, בכלכלה, בכל המערכות.
מאחר והבעיות הפכו להיות השגרה, אנו כבר לא מרימים את הראש ושואלים "מה קורה פה?", "מהו הנתיב לצאת מהצרות?". אנו מחפשים את השביל לצאת מהצרות במנהיגים אולי, בבריחה לתענוג זה או אחר, מילוי ככה על הדרך, כי אחרת אי אפשר להמשיך.
ודברי המקובלים, שלא הם מנהלים את החיים שלנו, מונחים להם בצד כהסטוריה, כמעין כתבים מכובדים, שעומדים להם אי שם בצד. ואנו בונים מערכות, שרק מסבכות את העניינים עוד יותר.
נראה שאין מוצא… ודווקא ברגעים בהם אין מוצא, יש אור קטן שבא ומגיח, נקודה קטנה, שמכוונת אותנו, להביט אל המקום הנכון, אל הפתח, שכרגע הוא רק נקודה ממש ממש קטנה, שבקושי נכנס דרכה אור לחיינו.
כל הקושי שאנו חווים, ולא ממש יודעים איך לצאת ממנו, הוא דרך ידועה מראש, ברורה, מכוונת מאוד, אותה הטווה לנו הטבע על מנת לפתח אותנו לדרגה חדשה.
נשמע כמו סיפור מהאגדות המנצנצות, שאתה מתעורר מהן וחוזר לעולם אפור. אבל, לא ולא! המקובלים הותירו לנו בכתביהם, הוראות הפעלה מדוייקות, שבאמצעותן ניתן להגיע לגאולה (כן, גאולה), בדרך קצרה וטובה מאוד.
עלינו רק להציץ בכתבים, לשים את כל הדאגות בצד (לא כי אנו מתעלמים מהן, אלא להתייחס אליהן לרגע כאל מקפצה לעלייה), ולהבין מה באמת מונח לפנינו.
אנו חיים בחברה, מושפעים מאוד זה מזה, והדרך אל הטוב טמונה בחיבור בינינו. חיבור טוב, חיבור שיכול להתרחש וצריך להתרחש.
העם שלנו הוא עם של חיבור ולא של מפלגות. אותם מקובלים שכתבו עבורנו, פרסו בפנינו תיאורים מדוייקים מאוד ועמוקים עד נקודת העומק האינסופית, שמלמדים אותנו מי הוא העם שלנו, משורש הבריאה, מה תפקידו, כיצד ליישם התפקיד הזה כלפי האנושות כולה.
מילים כ"אור לגויים" ועוד, אינן מילים או כותרות יפות שאין להן כיסוי. חלילה. אלה מילים שיצאו משורשים עליונים רוחניים, אותם השיגו המקובלים, חכמי ישראל, ודרך מה שכתבו לנו, עלינו לצעוד ולהתקדם בבטחה.
ומפילוג ושנאה, מבעיות במשפחה, בחינוך, בכלכלה ובבריאות, דווקא ממצב כל כך חסר תקווה, מגלות מהחיבור בינינו (זוהי למעשה הגלות), נעלה לגאולה. כלומר, למצב של הרגשה שאנו עם אחד, מחובר, מאוחד, עם של אחדות ואיחוד, עם שהוא דוגמה כי זהו תפקידו (ואין כאן התנשאות כלל. אלא פשוט תפקיד). ונביט על עצמנו מהצד, כמו על ילדים בגן שרבו בארגז החול, ומעל הריבים והפירוד, נחבר את הלבבות שלנו, כפי שמנחים אותנו המקובלים, ללב אחד ממש (וגם אלה אינן מילים יפות בלבד, אלא מעשים בפועל לגמרי). והדרך כיצד לעשות זאת, הותאמה לנו במיוחד, וכל מה שקורה לכל אחד מאיתנו, לעם שלנו ולדור שלנו, מתואר בכתבי המקובלים. ולנו נותר, לפתוח את הפתח הזה בלב, ולהתחיל לכוון את עצמנו לאותה נקודת אור קטנטנה, ולהגדיל את האור שלה, על ידי החיבור בינינו. עד לאור גדול מאוד שיאיר את כל האנושות.
הכל תלוי בחיבור בינינו בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *