קושי זה טוב

קבלה לעם לימדו אותי שאין דבר שמגיע ללא אתגר או קושי וזה טוב. יש קטע כזה כשהופכים להיות הורים שפתאום בבום מגלים עד כמה זה קשה. ולא קשה מהסוג הזה שאחרי כמה זמן כשמתרגלים אז הופך להיות בסדר. זה קשה מהסוג שככל שהזמן עובר רק מתגלים עוד ועוד אתגרים וקשיים. וכל ילד שמתווסף למשפחה, מביא איתו עוד מצבים והתמודדויות. וגם ככל שהילד גדל ככה האתגרים משתנים ומקבלים צורות חדשות ומורכבות יותר.

איך זה שדווקא התפקיד המאתגר ביותר והחשוב הזה של להיות הורים, תופס כל כך מעט חשיבות וכבוד בחברה? למה זה כל כך הגיוני שהורים נמצאים כל יום 10-12 שעות בעבודה, ובמקרה הטוב יש להם איזו שעה עם הילדים? איך זה שבביה"ס לא מכינים אותנו לאף התמודדות שכהורים אנחנו חווים?

בחיי שאין לי מושג איך החברה שלנו הגיעה למצב כזה, אבל ברור לי שחלק מהשינוי שחייב להתרחש במערכת החינוך, חייב להתייחס למה שקורה בבתים של האנשים ולא רק לשעות שילד נמצא בבית הספר. חינוך מתחיל קודם כל בבית, והחברה חייבת להתחיל  להשקיע בעבודה מול ההורים, בללמד אותם ולכוון אותם,ובמיוחד להוכיח להם שוב עד כמה חשוב התפקיד שלהם כהורים, שזה הדבר הכי חשוב ומוערך שהם עושים ויעשו אי פעם.

היום אנחנו נמצאים במצב שאפילו הזמנים שאנשים נמצאים בכבישים בדרך לעבודה הם יותר ארוכים מהזמן שמבלים עם הילדים. בעיני זה מאוד עצוב. עצוב על הילדים שכל כך זקוקים לדמות המבוגרת הדואגת, ליחס האישי, לתשומת הלב, לתחושת הביטחון. עצוב גם להורים שמפספסים את הקשר המיוחד הזה, שבאמת אם משקיעים בו זמן ולמידה אז התפקיד ההורי יכול להיות מאוד מתגמל.  מזל שאת הכלים שלי קיבלתי אחרת היה לי ממש קשה.

נקווה שהחברה שלנו תתעורר, שאנשים יתחילו לתת חשיבות והערכה להורים, לפנות אותם לעסוק בזה, שתהיה הבנה כללית בחברה שכך אנחנו נבנה את דור העתיד בצורה נכונה.

סגור לתגובות.