התשתית לזוגיות ולתא המשפחתי

במציאות שלנו, משהו בסיסי מתפרק במערכת היחסים בין בני הזוג, ובהמשך במסגרת התא המשפחתי רבים בו  הבלבול והמבוכה.
מהי המשפחה השורשית הנכונה? ועל מה היא מבוססת?
בואו נזכר במה שעד לא מזמן היה אורח החיים שאליו אנחנו מתגעגעים ומעורר בנו תחושה של יציבות ובטחון.
המשפחה, זהו תא גרעיני שבנוי על משולש: אב אם וילד ( צאצאים) זוהי התבנית מן הטבע.
כל  חברה בעולם, יצרה את הנורמות , מנהגים, כללים, חוקים שעליהם נבנה התא המשפחתי , והתא הזה מאופיין במערכת היחסים שבני המשפחה בוחרים ( לפי התרבות של אותה חברה) לחיות על פיה, והיא  מבוססת על ערכים אוניברסאליים:
על כבוד הדדי, השלמה אחד של השני, על חברות ועזרה הדדית, על השתוקקות להבין אחד את השנייה, ועל הדבר העיקרי והחשוב ביותר שעליו נבנית המשפחה:  על הויתורים והרצון לדאוג לשלום הזולת ורווחתו.
וכשזוהי נקודת המוצא, נוצרים הכלים הנכונים לבניית הקשר הנכון בין הגבר והאישה. בזוגיות הנכונה אנחנו לא מתקנים  את בן הזוג על פי הנורמות וההבנה שלנו, ובטח לא מבליטים את החסרונות שלו/ה, אלא משתמשים בשפה חיובית  המדגישה את היתרונות  שלו/ה, וכך נוצר בסיס פסיכולוגי המאפשר  לקבל אחד את השנייה,
כשזוהי נקודת האחיזה שלנו, אנחנו מבינים שיש כאן עבודה רבה להשקיע מצד שני בני הזוג.  מפני שהאדם הוא ישות אגואיסטית, וזו תכונה טבעית באדם לכן, כדי להצליח  יש לעבוד ולהשקיע מאמצים רבים על החיבור בין הנפשות בתוך התא המשפחתי.
והשאלה איך עושים זאת?
על פי חכמת הקבלה חשוב יחד להחליט על המטרה ועל הדרך איך להשיג אותה. וכאן, עלינו לעשות הכנה מקדימה: להכיר היטב אחד השני, מיהו הגבר תכונותיו ונקודת המבט שלו על החיים, וכנ"ל בת הזוג. מה הערכים המשותפים לשניהם, ומה הם מוכנים להשקיע כדי לממש את החזון המשותף שלהם.
במקביל לאפשר את המרחב האישי להתפתחות האישית רגשית של כל אחד מבני הזוגי, כדי שהנפש תהייה פנוייה להכיל אחד את השנייה, וכשזה הבסיס מצטרפים הילדים  לתא המשפחתי ומשלימים את המערכת המשפחתית המבוססת על הערך " ואהבת לרעך כמוך"
מפני שאנחנו בתקופה ששחטנו את כל "הפרות הקדושות", מפני שאצה לנו הדרך להשיג בזמן קצר כמה שיותר לעצמנו, ומפני שהגענו למיצוי מירבי של הצרכים הגשמיים, בואו נעצור  ונתבונן על מה שחסר לנו באמת ונתחיל את הבנייה מהתשתית הבסיסית שהיא: התא המשפחתי.

גברים ממאדים ונשים מוונוס

כל אחד יודע שיש הבדל בין גברים ונשים. ונאמר גם  ש"אישה צריכה לעמוד מאחורי גב בעלה"

האם ביטוי היסטורי זה מבטא את העובדה שגברים דאגו תמיד להפחית בערכה של האשה?

תשובה- כן ולא!!

טבע האדם הוא רצון לקבל כבוד ושררה. טבע זה תמיד יפחית רצון של מישהו אחר כפחות חשוב מהרצון שלו. ככה הוא פועל בין הגברים ועל נשים אותו הדבר

נראה שהנשים קופחו יותר?

הרצון הזה הוא אגואיסטי!!!  טבעו של רצון אגואיסטי לבקש להרוויח על חשבון האחרים כי זה גורם לו תענוג. יצחק ואברהם יסכימו להתחבר ביניהם בתנאי אחד, שבחיבור שלהם יחד הם יצליחו ל"דפוק" את יעקב. באותה הצורה  פועל טבע האדם  גם ל"הוריד"  מערכם  של נשים.

אז ברור שהמאבק לשיווין האשה הוא נכון?

לא!

למה?

תשובה- כי הוא אינו משרת את מטרת החיים.

איזה מטרה?

תשובה- להרוויח יחד עבור כולם חיים טובים ומאושרים – בזוגיות, במשפחה, בחברה ובמדינה.

והגברים מבינים את זה ?
תשובה- יש הבדל בתפקיד וביכולות בין גברים ונשים. היום אישה יכולה לעבוד בשווה כמו גבר, אבל המשכיות הדור זו זכות מיוחדת שניתנה לה. ניהול משק הבית וחינוך הילדים היא עושה טוב בהרבה מהגבר. איך שלא נסתכל על זה, העול הזה שמונח בצדק על כתפיה, גדול וחשוב מזה שהיא תצא ותרוויח. לכן ההבדל ביניהם קיים, ולא צריך לבטלו, אלא לשנות את סדר החשיבות כלפיו.
מאיפה אתה מביא את זה?

תשובה- אם ניקח את כול מה שנתן לנו הטבע ולא ננסה לשנות דבר, אלא נבקש לשנות רק את היחס שלנו אליו, נרוויח כולנו יחד חיים משוגעים.

אבל הרגע תיארת לנו את טבע האדם כמשהו נוראי.

תשובה- לכן צריך לבקש לתקן את השימוש בו, ולא  את ההרגשה שהוא נותן לנו.

??????????

טענה- אני לא מבין את התשובות שלך, אתה הוא זה שמסביר לנו שהטבע ברא אותנו אגואיסטים, אז אייך אתה מעלה על דעתך  שאנחנו מסוגלים לתקן אותו? ראית פעם אדם טובע במערבולת מים שמצליח לחלץ את עצמו בזה שתופס בציצית ראשו ומרים את עצמו מתוכה?

תראה מה קורה לנו כבר אלפי שנים. אנחנו מנסים לתקן את הטבע שלנו.כותבים חוקים אין ספור, קובעים אמות מוסר וצדק, יוצרים כלפיהם הסכמות חברתיות נרחבות, והכול הולך ונעלם כול הזמן כמו בבוץ טובעני.

מצד אחד יש לנו הכול, ומצד שני אנחנו רצים להשיג עוד ועוד כמו חבית ללא תחתית. בשביל זה אנחנו עובדים 24/7 מרגישים לחוצים יותר ויותר. אין זמן אהבה לאישה, אין זמן אהבה לילדים. אין זמן לצחוק עם חברים ואין סתם זמן למשחקים והנאה פשוטים. מיליארדי אנשים וילדים שורדים בחיים כצרכני תרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, לוקחים סמים ושותים משקאות משכרים. אתה באמת לא רואה שידנו קצרה מהושיע?

תשובה- אתה צודק!!!  לכן, כול מי שבאמת מרגיש כמוך, והתייאש  מ"לתקן את כול העולם ואשתו".  מוזמן ללמוד שיטה כיצד ניתן להשתמש נכון בטבע שלנו בשביל ליהנות  מהחיים, במקום להמשיך ולסבול בהם.

עם ישראל – עם של חיבור

אנו נמצאים בימי בין המצרים. אלה הן מילים ששמענו, אולי בבית הספר, או פגשנו בשיחה כלשהי, אך מה זה באמת אומר? מהי אותה "גלות" ומהי אותה "גאולה" עליה מדובר?
האם מדובר במצב אישי, או אולי כללי? מהם התנאים להשיג את המצב הזה. האם נדרש מאיתנו לגלות שאנחנו בגלות? מכל אחד מאיתנו באופן אישי ומכולנו ככלל?
קשה לאדם לומר "אני בגלות", או "אני בגאולה". אנו לא מזדהים עם המילים הללו ולא בוחנים את מצבנו כלפיהם.
האם אותם ימים שעוברים ומסמלים לנו גלויות או גאולה רלוונטיים לנו? למה יש משהו "מעלינו" שיש לו שמות, של מועדים, ימים ומצבים? האם דגל זה סמל אמיתי או סוג של טפט לארון?
והשאלה העיקרית, איך כל זה קשור למציאות בה אנו חיים, עם הבעיות איתן אנו מתמודדים בחיי היומיום? האם לא די לנו בהן, האם עלינו להטריד עצמנו עם עוד שאלות "גבוהות" ושאיננו יודעים אם בכלל יש עליהן תשובה.
ניראה אולי שמדובר במשהו השכלתי שאינו קשור לאושר ולשלמות שלנו באופן ישיר. אך, האם יכול להיות שחכמי ישראל, המקובלים השאירו לנו מידע שאינו נחוץ? נחוץ לנו מאוד?
אם נביט אך ורק בחיים שלנו, אפילו פה בארץ, נגלה שאנו עומדים מול בעיות רבות. פילוג בעם, שחיתויות, חוסר אהבה הדדית בינינו, בעיות במשפחה, בחינוך, בכלכלה, בכל המערכות.
מאחר והבעיות הפכו להיות השגרה, אנו כבר לא מרימים את הראש ושואלים "מה קורה פה?", "מהו הנתיב לצאת מהצרות?". אנו מחפשים את השביל לצאת מהצרות במנהיגים אולי, בבריחה לתענוג זה או אחר, מילוי ככה על הדרך, כי אחרת אי אפשר להמשיך.
ודברי המקובלים, שלא הם מנהלים את החיים שלנו, מונחים להם בצד כהסטוריה, כמעין כתבים מכובדים, שעומדים להם אי שם בצד. ואנו בונים מערכות, שרק מסבכות את העניינים עוד יותר.
נראה שאין מוצא… ודווקא ברגעים בהם אין מוצא, יש אור קטן שבא ומגיח, נקודה קטנה, שמכוונת אותנו, להביט אל המקום הנכון, אל הפתח, שכרגע הוא רק נקודה ממש ממש קטנה, שבקושי נכנס דרכה אור לחיינו.
כל הקושי שאנו חווים, ולא ממש יודעים איך לצאת ממנו, הוא דרך ידועה מראש, ברורה, מכוונת מאוד, אותה הטווה לנו הטבע על מנת לפתח אותנו לדרגה חדשה.
נשמע כמו סיפור מהאגדות המנצנצות, שאתה מתעורר מהן וחוזר לעולם אפור. אבל, לא ולא! המקובלים הותירו לנו בכתביהם, הוראות הפעלה מדוייקות, שבאמצעותן ניתן להגיע לגאולה (כן, גאולה), בדרך קצרה וטובה מאוד.
עלינו רק להציץ בכתבים, לשים את כל הדאגות בצד (לא כי אנו מתעלמים מהן, אלא להתייחס אליהן לרגע כאל מקפצה לעלייה), ולהבין מה באמת מונח לפנינו.
אנו חיים בחברה, מושפעים מאוד זה מזה, והדרך אל הטוב טמונה בחיבור בינינו. חיבור טוב, חיבור שיכול להתרחש וצריך להתרחש.
העם שלנו הוא עם של חיבור ולא של מפלגות. אותם מקובלים שכתבו עבורנו, פרסו בפנינו תיאורים מדוייקים מאוד ועמוקים עד נקודת העומק האינסופית, שמלמדים אותנו מי הוא העם שלנו, משורש הבריאה, מה תפקידו, כיצד ליישם התפקיד הזה כלפי האנושות כולה.
מילים כ"אור לגויים" ועוד, אינן מילים או כותרות יפות שאין להן כיסוי. חלילה. אלה מילים שיצאו משורשים עליונים רוחניים, אותם השיגו המקובלים, חכמי ישראל, ודרך מה שכתבו לנו, עלינו לצעוד ולהתקדם בבטחה.
ומפילוג ושנאה, מבעיות במשפחה, בחינוך, בכלכלה ובבריאות, דווקא ממצב כל כך חסר תקווה, מגלות מהחיבור בינינו (זוהי למעשה הגלות), נעלה לגאולה. כלומר, למצב של הרגשה שאנו עם אחד, מחובר, מאוחד, עם של אחדות ואיחוד, עם שהוא דוגמה כי זהו תפקידו (ואין כאן התנשאות כלל. אלא פשוט תפקיד). ונביט על עצמנו מהצד, כמו על ילדים בגן שרבו בארגז החול, ומעל הריבים והפירוד, נחבר את הלבבות שלנו, כפי שמנחים אותנו המקובלים, ללב אחד ממש (וגם אלה אינן מילים יפות בלבד, אלא מעשים בפועל לגמרי). והדרך כיצד לעשות זאת, הותאמה לנו במיוחד, וכל מה שקורה לכל אחד מאיתנו, לעם שלנו ולדור שלנו, מתואר בכתבי המקובלים. ולנו נותר, לפתוח את הפתח הזה בלב, ולהתחיל לכוון את עצמנו לאותה נקודת אור קטנטנה, ולהגדיל את האור שלה, על ידי החיבור בינינו. עד לאור גדול מאוד שיאיר את כל האנושות.
הכל תלוי בחיבור בינינו בלבד.

המדע ואנחנו

עולם המדע, מתקשה בשאלות גדולות על הבריאה וכן שואל: האם קיימת ביקום "יד -מכוונת" שבראה את כל המציאות? כלומר: האם יש במציאות סדר ומטרה? או שהעולם שנברא הינו מקרי וכאוטי?

פרופסור "מרטין ריס"- אסטרונום (זוכה פרס טמפלטון) אומר שיתכן שיש אמת בכתבים העתיקים, אולי באמת יש בורא? ומעלה את השאלה: מדוע אנחנו כאן? חוכמת הקבלה, עוסקת רבות בשאלה זו ואף עונה עליה. הרב, דר' מיכאל לייטמן אומר שקיימת "מחשבת הבריאה" ומוסיף, שכתבי הקבלה, מסבירים ומביאים אותנו להבנת אותה "היד -המכוונת". ניתן לקרוא לכך גם- "חוק הטבע".

ומדוע קשה לנו לחקור את "היד המכוונת " הזו? כדי לחקור משהו, אומר הרב, דר' לייטמן, אני צריך להיות לפחות ברמה של מה שאני חוקר. כך למשל, אנחנו יכולים לחקור את הדומם, כי הוא נמצא הרבה מתחתינו בני-האדם. ועוד מוסיף דר' לייטמן, שאנו בני-האדם, אומרים שאין כוח-עליון כי אנו לא רואים ולא מרגישים אותו. אנחנו, כמו ילדים קטנים היכן שאין להם ידיעה או הרגשה, הם אומרים שאין, אך זה לא נכון וילדותי, לנקוט בשיטה זו. יש לומר אולי, שאנו עדיין לא גילינו (וזה הבדל גדול). למעשה, כדי לגלות את התופעות השייכות לכוח-עליון, אני צריך בעצמי להשתנות, ולעלות לרמת הכוח הזה, זאת בעזרת לימוד חוכמת-הקבלה. אני צריך לבנות לי מעין "מכון – מחקר" כאשר אני הוא בעצם "החומר הנחקר". המקובלים – הם אותם אלו שכבר עשו זאת, הגיעו לדרגות רוחניות, והם כותבים לנו, מתוך הרמה אליה הגיעו, כיצד לעשות זאת בעצמינו. הדברים כתובים בספרי הקבלה האמיתיים. ונלמדים כיום בקבוצות שלכולן אותה מטרה, לגלות עולם- עליון , וזאת בעזרת מקובל אמיתי שמנחה אותם. בעצם יוצא, שהקבלה היא מדע לעולם העליון, היכן שהמדע ניתקע, נכנסת חוכמת הקבלה.

תמונה

החברים!

12 שנים ומה?

מערכת החינוך היא שאמורה במשך 12 שנים לבנות מהילד אדם, ונדמה שעל אף שכולם מאוד משתדלים אנו לא בדיוק מצליחים במשימה הזו.
יוצא שבמקום לבנות מהילד אדם, בית הספר עושה ממנו תלמיד, מאלץ אותו לשתוק במשך 12 שנים. להקשיב ולציית למורים שהם מקור הידע והסמכות הבלעדית. הילדים עומדים בלחצים ותחרות חברתית ולימודית בלתי פוסקת. וונדרשים להיבחן במקצועות שאינם רלוונטים ממזמן. את כול זה הם צריכים ללמוד בצורה משעממת ויבשה על מנת שמיד לאחר מכן ישכחו. המורים מתוסכלים עצבניים ולא מתוגלים או מוערכים כראוי. ותדמית מערכת החינוך בקנטים.
כולם רוצים אחרת אבל עסוקים מידי בלהפעיל את המכונה הכבדה והמיושנת. וכך עובר עשור ועוד עשור והמנגינה הנוראה נשארת.
למה לדעתכם זה קורה? מחכה לתגובות שלכם.

 

קשר אמיץ!

על מי מוטלת האחריות לחנך?

 

החינוך לא טוב! קל לומר קשה לעשות
על מי מוטלת האחריות לחנך?
כשאנו רואים ילד מתנהג בצורה שאינה לרוחנו במסעדה למשל אנו תוהים: "מה אין לו הורים?!" "מי גידל אותו?" "מזל שהוא לא הילד שלי" ושאר ברכות וביקורות מפרגנות.
מקורה של התפיסה הזו טמון בכך שאנו מניחים לרוב כי האחראים הבלעדיים על תהליך החינוך ו"בניית האדם" הם ההורים ובית הספר.
הנחה זו נכונה במידה חלקית בלבד, ותופסת את מערכת החינוך בצורה צרה למדי.
ההורים הם אכן סוכני החברות הראשונים של הילד, והם אלו שאמורים לצקת לתוכו את התבניות ה"נכונות" של ה"אדם" ואני מסכים כי ישנם אנשים שעדיף שלא יהפכו להורים לעולם, אך הדגש כאן הוא אחר ומתייחס לשאלה עמוקה ביותר: מי, או ליתר דיוק מה מחנך את האדם?

האדם הוא חיה חברתית וכבר מגיל צעיר מאוד הוא לומד מחיקוי ומדוגמאות שקולט מהסביבה, לא אחת שמענו את המשפט "לא ליד הילדים"
כי כולנו מבינים שילדים הם כמו ספוג, וחוששים שדוגמאות שליליות ישפיעו וידבקו בהם.
כבר משלבים מוקדמים ניתן לראות עד כמה הילד סקרן ומכוון לקלוט מידע מהסביבה על מנת ללמוד לעקוב ולהשתוות אליה.
אינספור מחקרים וניסויים חברתיים הוכיחו כבר לפני כמה עשורים בצורה חד משמעית שהאדם הנורמטיבי הוא קונפורמיסט, הולך בתלם ומתאים את עצמו לסביבה ולנורמות חברתיות שונות. אנו כול כך שואפים להשתייך ולהיות חלק מקבוצה, עד כי אנו יכולים לשנות את דעתנו התנהגותנו ומאביינו ב180 מעלות רק כדי למצוא חן ולהרגיש חלק מ.. (כמו שאפשר לראות בסרטון שכאן)
למעשה הסביבה שלנו היא גורם מכריע בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו ובעיצוב אישיותנו.
בידי הסביבה קיים כוח אדיר על הפרט, זהו כוח פוטנצאילי, שאם אנו יודעים להשתמש בו נכון נוכל ממש לעצב את בני האדם מבפנים.

הדוגמא הטובה ביותר לכך מגיעה מעולם הפרסום והשיווק: הם מבינים שניתן לגרום ליחד לרצות מוצר או שירות מסויים בגלל שהוא רואה שזה מה שהסביבה מעריכה ומחשיבה. פירסומאים הם מומחים בלשכנע את הפרט ש"זה" מה שהסביבה מעריכה עכשיו.
אלא שעולם הפרסום עושה שימוש בעקרון השפעת הסביבה בצורה שלילית בדרך כלל שמטרתה היא לשאוב מאיתנו כמה שיותר כסף.
אני רק מדמיין מה היה קורה אילו מערכת החינוך גם כן הייתה מתמחה בעיקרון זה של השפעת הסביבה על האדם ועושה בו שימוש ככלי חינוכי חיובי
מי מיודע?! יתכן ויכולנו להטמיע בבני אדם ערכים חיוביים כמו עזרה לזולת, פירגון, חברות, נדיבות ועוד.

מוסר השכל: אם אנו משפיעים זה על זה בואו נדאג שהשפעתינו תהיה טובה! והאחריות היא עלינו

חינוך והשכלה!

חינוך הוא לא השכלה!

רבים טועים לחשוב שחינוך והשכלה הן מילים נרדפות, אין זה כך!
זוהי אחת הטעויות המעוותת והנוראות ביותר שנדבקו באנושות.
חינוך הוא דבר שונה בתכלית מהשכלה או לימוד, ודאי שההשכלה והלימוד חשובים, אבל הם לא יכולים להחליף את התהליך החינוכי,

לואיס ברומפילד אמר ש"משמעות החינוך אינה טמונה בהליכה לבית ספר, אלא במידה טובה שאדם נושא בתוכו."

ועולה השאלה איך עושים את זה? איך מטמיעים בילד ערכים ומידות טובות? האם מספיק לרשום על הלוח "ואהבת לרעך כמוך" למשל או שהילד צריך להרגיש את זה בלב, שזה יהיה חשוב בעניו, שהוא בעצמו ירצה בזה? איזה מין חוויה רגשית הילד צריך לעבור כדי שתיווצר בתוכו תבנית פנימית שנקראת ואהבת לרעך כמוך. זה חינוך! וזה ההבדל בין סתם מורה, למחנך.

מורה מספר ומסביר לילדים על מושג מסויים מבחוץ.
מחנך גורם להם להרגיש אותו מבפנים.

אם לרגע נסכים שמטרת החינוך היא לגדל אדם מאושר ולהכין אותו לחיים הבוגרים, נוכל גם להסכים בקלות שלא ניתן לגדל אדם בעזרת לימוד והשכלה בלבד, אלא שיש צורך בתנאים מסויימים שיאפשרו לילד לגדול ללמוד ולהתפתח כאדם.
תנאים כגון: ביטחון, שייכות חברתית, קבוצת חברים קרובה ותומכת, דוגמאות חיוביות ומודלים לחיקויי, דיאלוג, אתגרים אינטלקטואלים שמעוררים סקרנות וחשק, אוזן קשבת ויותר מכול אהבה.

אם ניקח לדוגמה את מקצוע האנגלית, מקצוע חשוב ביותר שאמור לכאורה להכין אותנו אל "החיים האמתיים" – מושג תמוהה בפני עצמו.
נראה שהתלמידים מצופים לשלוט בשפה הזרה ולהיות מסוגלים לדבר לקרוא לכתוב ולהבין אותה, אך יחד עם זאת סביר שניווכח שאין שום התייחסות מצד המורה לאווירה ולתחושת הביטחון שהכרחי שתהיה בכיתה על מנת שהילדים ירגישו בנוח להתנסות בדיבור באנגלית.
אז המורים לא שמים דגש על האוירה החברתית בכיתה, הילדים שותקים כי חוששים שאם ידברו יצחקו עליהם.
המורה משכנע את עצמו שאם אין שאלות הילדים כנראה מבינים את החומר, והתוצאה היא כיתה שאולי נמצאת ברמה סבירה באנגלית אך היא לא מצטיינת בה. ומבלי שהיא תקבע אוירה ואקלים חברתי חיובי הם כנראה גם לא יגיעו לזה.

עובדה תראו את רמת האנגלית הממוצעת בישראל.

כוונתי היא שלא ניתן לנתק את ההיבט החברתי מהתהליך הלימודי. יתרה מזאת אני מאמין שזוהי החברה ש"מחנכת" אותנו, ומאפשרת לנו לגדול ולהתפתח כבני אדם. או לצורך הדוגמא להרגיש ביטחון לדבר באנגלית.

במילים אחרות עלינו להוביל את הילד למקום בטוח דרך תהליך רגשי חוויתי חברתי ולימודי שיאפשרו לו להיפתח לתהליך הלימוד ולאפשר לו גם להיכשל וללמוד מכשלונות שכן תיקון טעות היא בסיס הכרחי ללימוד וקניית נסיון.

החינוך הוא אהבה מקורו באהבה. הוא תלויי באהבה, כמו שפרח זקוק למים לאויר ולושמש, הילד זקוק לשיתוף, לדיאלוג, לחום, רק אם תנאים אלו מתקיימים, אפשר ללמוד. רק לאחר שאנו מקיימים בנינו קשרי אהבה ביטחון וחברות.

תפקיד המחנך הוא לאפשר לתנאים האלו להתקיים בתוך קבוצה. ולא לגרום לילדים לציית ולהקשיב למידע שלא רלוונטי לכלום.

אם אנו באמת רוצים לבנות מהילד אדם מאושר ומוכן לחיים. עלינו קודם כול ללמד אותו להיות אמפטי, לפרגן, להיות מסוגל לשתף פעולה ובעיקר להיות חבר. זה חינוך: תבנית פנימית יצוקה שהילד השיג בעצמו ולא מידע שאתה משנן לקראת מבחן ולמחרת שוכח.

איך עושים את זה? 
על ידי דוגמא ואהבה.
כמה שיותר… אהבה!